המארה

נסענו אל ה- cite לטייל באיים. הלכנו באי מהקצה אל הקצה. עברנו ליד שוק פרחים וכשהלכנו דרכו הרחנו ריח טוב מהעציצים, כשניסיתי למולל עלה אחד מהעציץ התנפלה עלי צרפתיה והכתה אותי תוך צעקות רמות. כשאני מנסה להבין מה היא רוצה ממני היא דוחפת לי את העציץ לאף וממשיכה לצרוח. עד עכשיו לא ברורה עד הסוף למה היא התנהגה בכל כך אגרסביות.
אחרי התקרית המוזרה המשכנו לנוטרדם. הגענו לרחבה הגדולה שבחזית הכנסיה ונכונה לנו הפתעה. אך הפתעה לרעה. ראשית, בגלל ארוע חגיגות 850 שנה לנוטרדם בנו איזה מבנה מושבים באמצע הרחבה כך שאפילו אני (חסרת ההבנה האדריכלית) הרגשתי שעשו עוול לכנסיה בביטול רחבת הכנסיה. שנית, רק כדי להיכנס לכנסיה היה תור שסובב את כל המתקן המכוער. ויתרנו, עם פתח נחמה שאולי נגיע בהמשך. הן מבחינת החלל והן מבחינת טיול הגגות שהוא חובה, הרגשנו שהביקור בדואומו במילאנו אך לפני ימים ספורים הוא וודאי לא תחליף רע.

הגן בקצה המערבי של האי

חזית הנוטרדם

עם נגה ודנה

את מרבית הרחבה כיסו באיזה מבנה מדרגות מכוערות

הגנים בצד הנוטרדם סיפרו איזה סיפור של עונות השנה

 החלוקה לעונות לא היתה ברורה כי בכל הערוגות היתה פריחה מקסימה.

מנעולים נתלים על ידי זוגות והמפתח מושלך לסיין שמתחת. אמור להבטיח המשך האהבה.

המשכנו לכיוון המארה, לפגוש את גרטה ואשי במוזיאון הצילום. בכניסה למוזיאון הצילום כשחיכינו למשפחת ענבר-אלצור התיישבו שתי בחורות עם פיתה ופלאפל ביד אחת ומזלג ביד שניה. זה עורר רגשות לפאלפל אצל כל הילדים שלנו.

ההמתנה בכניסה למוזיאון הצילום. פלאפל משמאל.

מי אוכל פלאפל במזלג?! אולי צעירות צרפתיות שחוששות לקלקל את השיק...

פגשנו את גרטה אשי והילדים ונכנסנו למוזיאון. במוזיאון היתה תערוכה יפה של צילומי טבע בראשיתי, בשחור לבן. הכי שונה שיכול להיות מהסביבה העירונית בה סבבנו בימים אלה.כשיצאנו היה תור ארוך בכניסה למוזיאון והגעננו למסקנה שכל התור של הנוטרדם הגיע למוזיאון.  גרטה ואשי לקחו אותנו לאכול אקלרים אצל  L'Eclair de genie - Christophe Adam . אין מילים לתאר את הטעם של הדבר הזה (וגם את המחיר). בחרנו שוקולד מריר ואגוזים, לימון, וניל ושוקולד חלב. עמדנו ברחוב וזללנו את האקלרים.

שני הראשונים מימין והראשון בקבוצה השניה טעמנו, הלימון לא בתמונה

אלו טראפלס שלא טעמנו

המשכנו ללכת לאורך הרחוב והגענו למקור הפאלפל יש כמה בשכונה זו, שיש בה ריכוז יהודי לא קטן. כנראה שישראלים חייבים לטעום פלאפל במקום אחר, גם אם הם יודעים שהם יתאכזבו מכך... ואכן היה מאכזב... מחיר מופקע (5.5 אירו) לטעם של כדורים בינוני מטה, פיתות מתפוררות שלא מחזיקות את התכולה (אין פלא שהם אוכלים עם מזלג) וחריף שלא ידע שהוא חריף. עלוב. יש שמועות שיש פלאפלים יותר מוצלחים בסביבה, אך חלקם היו סגורים לאור יום השבת שחל באותו יום.
ובכל זאת יש בפלאפל אי-אילו קלוריות, ובכך נדחו מעט טענות הרעב המזדמנות של הנוער.

גם להתאכזב צריך

משם המשכנו למוזיאון למלאכות ואומניות (במובן מלאכות), Musee arts et metiers. הגענו אליו שעה וקצת לפני סגירתו, אך עדיין ניתן היה להתרשם ממנו.

בדרך עברנו ליד מרכז פומפידו, לרבות הסברים אדריכליים-קונספטואליים

במוזיאון שולחים להתחיל מהתצוגה בקומה השלישית ולרדת בהדרגה. יש מסדרונות ארוכים ובהם מסודרים מאוד יפה כל מיני חידושים טכנולוגיים והמצאות, עתיקים עד חדשים, בתחומים שונים. התצוגה יפה ומקיפה, אך די מייגעת. יש גם קצת באנגלית, ופה ושם הדגמות מוסרטות ומעט פינות אינטראקטיביות.
כל זה במבנה של מנזר לשעבר. רמז קטן בפלייר של המקום העלה את חשדו של איתי שכדאי לדלג על חלק מהמסדרונות הארוכים ולהגיע לראות מה מוצג בכנסיה של המנזר לשעבר.
ואכן זו היתה חוויה מיוחדת. תלו שם דגמי מטוסים, ובנו מבנה מתכת של ארבע קומות שהוצגו בו מכוניות ישנות וגם אפשר מבט מלמעלה על מוצגים אחרים, תוך כדי חוויה של החלל העצום והצבעוני.

נסיון להראות אל כלל חלל הכנסיה.

על המשטח העליון של מבנה המתכת

מבט למטה

לאחר המוזיאון המשכנו לשוטט. חלפנו שוב ליד דרך מרכז פומפידו, וכצפוי היו שם מופעי רחוב של ליצנים ותזמורות קטנות, בצד הפסלים הצבעוניים של ניקי סנט פלה (המוכרת מהפסלים הצבעוניים בגן החיות בירושלים).
המשכנו מערבה אל עבר ההאל, שזה אזור מסחרי (כלומר קניון) תת קרקעי ברובו ומעליו גנים נחמדים. זאת כדי שדנה תוכל לחפש מתנות לחברות שלה (ללא הצלחה). הגנים אינם כי מרחיבים ומשפצים.
לאחר מכן נסענו חזרה לדירה.
הגענו לדירה והחלטנו לחסוך את עליית 6 הקומות שלנו, וללכת ישר לאכול ארוחת ערב באחת המסעדות השכונתיות. בחרנו את המקסיקנית El Guacamole - 37 rue yves toudie 75010 ואכלנו טורטיות, בוריטו וטאקו. למרות הכתובת, זה בפינת רחוב Lancry, שהוא הרחוב הנחמד בדרך לתחנת המטרו הקרובה אלינו, ולפיכך הרחוב שאנו מכירים טוב ביותר. כללית אנחנו בעד עידוד עסקים מקומיים...
המלצרית הופתעה לגלות שהשפה המוזרה שאנחנו מדברים היא עברית. פאסט פוד טעים.
ומכאן באמת ישר למיטה.