אז מה עושים בגאודה?

אחרי התארגנויות הבוקר כמו מילוי מים בסירה, יצאנו לתור את גאודה (או, כזכור, חאודה).

זו כבר עיר עם מרכז ישן של ממש, בשונה מהכפרים בהם עברנו עד כה.
הגענו למרכז וגילינו שיש שוק של יד שניה שנראה לא מאוד שונה ממה שיש ליד כיכר דיזינגוף.
ועדיין שווה סיבוב.

 משם המשכנו לבניין העיריה בעבר, והיום ממשיכים לבוא להתחתן שם, למרות שזה כבר לא בית העירייה.

החדר בו מתחתנים אמא ואבא יושבים על כסא החתן כלה...
ודנה על כסא ראש העירייה, מנהלת את הטקס.

תמונה שנגה צלמה...

משם המשכנו למוזיאון הגבינות שנמצא בבנין הגבוה של העיירה לפני כ-400 שנה.
זה היה "בית השקילה" בו חוייבו היצרנים לשקול את תוצרתם לצורך תשלום מיסים בהתאם. לכן מבחינת הממשל זה היה הבנין החשוב והמכובד בעיר. היה אסור לבנות גבוה ממנו. השכן, שלא אהב את האיסור, בנה את ביתו כמעט בגובה וכתב על קיר הבית "לא גבוה מידי, לא נמוך מידי בדיוק בגובה המתאים". הכתובת שם גם היום.

בית השכן בבית הלבן

הכתובת היתה על הקיר...

 נכנסנו למוזיאון הגבינות שהיה חמוד מאוד.

העכברים שגרים במוזיאון...

 משם הלכנו לקנות את Siroopwafle או סטרופוופל שזו עוגייה עם מילוי קרם טופי, משהו טעים במיוחד.

החנות המדוברת בגאודה

 נכנסנו אל הכנסיה עם ויטראז'ים מפוארים. שם בכניסה שאלו אותנו באיזו שפה אנו רוצים את הפרוספקט, מתוך הרגל ענינו אנגלית והאישה שאלה אם אנחנו בטוחים... אמרנו שהאופציה הנוספת היא עברית והיא שמחה לספר שיש כזה. המאושרת הגדולה מכך כמובן היתה נגה. לכל חלון-ויטראז' ניתן הסבר לאשר רואים, כך שלשם שינוי זה היה גם מעניין, לא רק יפה.
זו, אגב, הכנסיה הארוכה בהולנד, 123 מטר.

בקטע מסויים גם אמנות דתית עכשווית. רועי מרותק.

 יצאנו בסיום הסיור על מנת לקנות את מנת הרחוב ההולנדית - צ'יפס.

הגענו חזרה למעגן ומצאנו האחראי כעוס מאוד. מסתבר שהיינו צריכים לפנות עד השעה 12:00 בצהרים ואנחנו חזרנו אחרי שתיים. הוא אמר שהוא רוצה שנשלם לילה נוסף על כל הטירחה שיצרנו לו. הרגשנו שכנראה אין ברירה, למרות שנראה כי הוא לא ממש מתכוון לעונש הזה. בסוף ביקשנו ממנו שנשלם רק חצי לילה והוא התפשר (הנזק: 7 אירו). בהמשך הוא התרכך קצת ואפילו נפרדנו בחיוכים.... 

גשר שכולו מורם ישירות מעלה.

טחנת הרוח היומית

 הגשר שהיינו אמורים לעבור בו נסגר מול עינינו ברגע שהגענו אליו שזה היה 19:55 (5 דקות לפני הזמן...). זאת בניגוד לתקוותנו להמשיך להפליג עוד כשעה-שעתיים אחרי גשר זה, כדי להתקרב לאוטרכט ולהגיע אליה מוקדם יותר בבוקר. אבל קשה להתווכח עם גשר סגור.

שני אורות אדומים - סימן לגשר סגור.

בחניית הלילה שהיתה בלי חניון מסודר, ישבנו לאכול ארוחת ערב שהוכנה תוך כדי השייט. אורז ועוף ברוטב קארי ירוק הארוחה נטרפה...
והחניה היתה מול בתים הכי קלאסיים-פסטורליים שאפשר לדמיין.